ואז זה בא. משהו אחר לגמרי: הברק שהתיר בשבילו את התסבוכות. ללא כל אזהרה פתאום נדמָה לו שהכול ברור. ברור, וקשה.
הוא קם בתנופה מהאבן השטוחה.
כמו ברק מפלח. אבל הפעם בתוכו, מאיר אותו מבפנים.
מה! חשב מבועת. אני לא אצליח.
הוא שכח את הנערה. הוא ישב והתענג על המתיקוּת שהעניקה לו - ובאותו רגע הוא הבריק בתוכו. מוצא, מוצא מוגמר ושלם מהתחלה ועד הסוף - בהבזק.
הוא פילח בפתאומיות ובחזקה את התסבוכות שהצטברו במתיס, ומתיס היה מוכרח לקבלו בלי לשאול שאלות, ובלי לפחד - לא משנה עד כמה הדבר מטלטל אותו מבפנים. הוא ראה מה עליו לעשות, הבין וקיבל זאת בנפש רדומה למחצה.
וכך זה התלקח בו, המוצא, בשעה שישב עדיין על האבן שזה עתה נעשתה מקודשת. המסלול שיוציא אותו מאבדן העשתונות המייסר. הֵגֶה ויֶרְגֶן ואני, חשב. החרטומן לא היה חלק מהתכנית, הוא היה במקום אחר.
בלי לשים לב הוא התיישב בשנית.
"זה יהיה קשה," אמר בקול רם וצלול אל חלל האוויר. אבל איש לא שמע אותו. קשה להיות לאדם חכם, חשב.